המוסך

אחרי שני ספרי המסות המוצלחים שלה, ״איך לכתוב״ ו״איך לחיות״, ראה אור הספרון הצנום שכתבה ארנה קזין, ״איך להתנגד״. קזין (עיתונאית לשעבר, מסאית, סופרת, מבקרת ומדריכת כתיבה) שלא הייתה מעולם אקטיביסטית, כתבה את המסה הזו מתוך חוויה אישית וחיפוש תשובות. שוחחנו על חירות, מצב חירום, מדינה טובה דיה ומדינה שאינה טובה דיה, ועל השאלה אם ספרות – על כל גווניה – מסוגלת לעורר לפעולה. 

את הפתיח המוזיקלי של הפודקאסט חיברה שילה פרבר, ואת הלוגו עיצב עבור פודקאסט ״המוסך״ רועי כהן.

שניים מהממוארים היפים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות עוסקים ביחסים המורכבים עם הורים בעת מחלתם, כשהתודעה והזיכרון הולכים ומשתבשים. האחד, ״האיש הזקן – פרידה״ מאת נגה אלבלך, ראה אור כבר בשנת 2018 וזיכה אותה בפרס ברנר, והאחר, ״על השעות השבורות״ מאת ריקי כהן ראה אור לפני חודשים ספורים בלבד. אלבלך תיעדה בפרגמנטים קצרים את אביה, ששקע בדמנציה ונעלם עוד לפני שהלך לעולמו, וכהן כתבה על זיכרונות ילדותה בבית כאוטי, שהסערות שבו הוכתבו במידה רבה על ידי מחלת הנפש של אמהּ. לכאורה, הסיפורים שונים לגמרי וגם סגנון הכתיבה, אבל בעצם יש בין שני הספרים לא מעט נקודות השקה. שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״ (המוסף הספרותי הרואה אור הרשת אחת לשבועיים בימי חמישי) ואני מזמינה אתכם להאזין לשיחה קצרה ששוחחתי עם שתי הסופרות.

את הפתיח המוזיקלי של הפודקאסט חיברה שילה פרבר, ואת הלוגו עיצב עבור ״המוסך״ רועי כהן.

ספרה של אורלי קסטל בלום ״דולי סיטי״ מסתיים במילים: ״דאגתי לילד, אבל זאת לא הייתה היסטריה. ידעתי שאחרי כל מה שעשיתי לו, כדור או סכין בגב זה לא דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו״.

שלושים שנה חלפו מאז שאורלי קסטל בלום כתבה את ספרה החדשני, המהפכני אפילו. את סיפורה של דולי, המנסה לגדל ילד בתוך מציאות שאין בה חוקיות וגם לא מצפון או חמלה, מחטטת בקרביו, מדביקה אותו לגופה, תולשת, מבתרת, משתילה, מאמצת וזונחת בניסיונות נואשים להבין את התפקיד הבלתי אפשרי הזה: אימהות. בשיחה עם דפנה לוי, מעורכות המוסך - המוסף לספרות - אורלי מספרת על מה שהוביל לכתיבת ״דולי סיטי״, על ספרה החדש ״ביוטופ״, העתיד לראות אור בחודש הבא, על מה שביקשה בלחש מן הפירמידות ועל ההפתעה מכך ש״דולי סיטי״ לא הוליד דור שלם של ספרים פרועים ממנו. 

את הפתיח המוזיקלי כתבה עבורנו שילה פרבר ואת הלוגו עיצב רועי כהן.