אימפריית אמהות בצמיחה

איך נראים חיים של אמא ל4 שהתחילה את המסע שלה בגיל 19? עם איזה קשיים היא מתמודדת, על מה הייתה צריכה לוותר והאם מגיע שלב כלשהו שאפשר לשנות את העסקה ולהתחיל לחיות למען השליחות האישית שלנו? שיחה גלויה מלב אל לב, של חברות, של אמהות, של נשים בצמיחה. תהנו.

איך הנושא הכי כבד בעולם יכול להישמע כל כך קליל ומצחיק? דיכאון אחרי לידה זאת תופעה קשה שהרבה נשים מתמודדות איתה, בין אם הן מדברות על זה או לא - במידה מסוימת זה נמצא שם. בפרק הזה נשמע על התופעה הזאת מזוית קצת אחרת ממה שהורגלנו לשמוע, נחבר את זה להורות שלנו היוםם ולדרך שבה אנחנו בוחרות לחנך ולגדל את הילדים שלנו. ליאת קדם היא מעצבת פנים שנורא מהר תרגישו שהייעוד שלה הוא אחר לגמרי, ואולי הפרק הזה הוא תחילתו של שינוי במסע שלה שעוד נשמע בהמשך. תהיו מוכנות להנות, כי זה פרק יוצא דופן.

ימי מלחמה עוברים עלינו. אבל בשעה שאנחנו המבוגרים מבינים את המצב בצורה מסויימת, הילדים מצפים שהחיים ימישכו כהרגלם. איך מתמודדים עם המציאות הזאת? מה עושים כדי להמשיך לתפקד ואיך דואגים שהילדים לא יפגעו מהלחצים והפחדים שמציפים את חיינו? שיחה עם ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית, דליה אלוני - שעונה על שאלות קשות ומביאה עצות פשוטות ומשובחות להתמודדות נכונה.

אנחנו חולות הרבה יותר ממה שאנחנו מצהירות. כאבים בלתי נראים כאלה כמו כאבי גב או ראש או עייפות כרונית שאנחנו לא נותנות לה חשיבות גבוהה מידי אבל האמת שזה לא צריך להיות ככה. שמענו כבר שאומרים הכל בראש ובנינו המשפט הזה הפך לקלישאה אבל עד שלא ישבתי לדבר עם פטריסיה לא הבנתי מה זה בכלל אומר. מאיפה מגיעים הכאבים שלנו? מאיפה מגיעות המחלות?

והאם זה אמיתי, שכל אדם יכול לרפא את עצמו?

חיזוק הגוף ושמירה על אורח חיים בריא זאת משימה בלתי אפשרית בשלבים מסויימים בחיים שלנו. אין זמן, אין כוח, אין מוטיבציה. מיליון תירוצים שמעידים על כך שאנחנו נמצאין בתרדמת עמוקה שמונעת מהשליחות שלנו להתקיים בעולם. אז איך מתעוררים מהתרדמת? ומה באמת מתעורר קודם?

עד היום חייתי את החופש הגדול מזווית ראייה של ילדה שמחפשת לברוח מכל מה שהיא שונאת. פתאום גדלתי, נהייתה אמא והזווית השתנתה. פתאום אני רוצה שהחופש יסתיים, שהשיגרה תגיע ושהסדר ישוב על כנו. מה השוני בזוית מביא לחיים שלנו? איך הקושי והחום הבלתי נסבל של אגוסט השפיע על הדרך שבה אני רוצה לגדל את אדם? ומה הקשר בין שותפות לגידול ילדים?

פרק שמחזיר אותנו לילדות, מחבר אותנו לאמהות ושולח אותנו למסע של יצירת אחדות עם התינוקות שלנו והבית שאנחנו בוחרות לבנות.

זה לא מסתדר לנו בראש שאפשר מצד אחד להיות בשיא של ההתפתחות ומצד שני להישבר לרמה של לבכות בשירותים. לא נראה לנו הגיוני שאפשר להיות גם למעלה וגם למטה במקביל. אבל האמת היא שזה אפשרי ושמה שיקבע אם נשאר שם אם לא זאת רמת האמונה והקרבה שלנו לבריאה. איך משתחררים מהלחץ הכלכלי? איך מתגברים על הקושי ומה הייתרון שיש לנו בלהישבר כשאנחנו נמצאים בשיא?

מי זאת אני העתידית? מי זאת הגרסה הכי טובה של עצמי שמוכרים לי כל המנטורים וספרי ההתפתחות האישית? איך מגיעים אליה? איך הופכים להיות היא?

הגרסה הכי טובה שלך היא את, אחרי שהבנת והכרת את עצמך. זה שלב שאי אפשר לפסוח מעליו. אז מה המדד ? איך יודעים איפה אני נמצאת בסקאלה? ואיך כל זה קשור בהיותי דמות אותנטית שמתנהגת כמו עצמה - בכל הכובעים?

מתישהו בחיים אנחנו נכנסות למירוץ. כל אחת מתחייסת אליו קצת שונה אבל כולנו רצות לאיזה יעד נכסף. מנסות להחזיק את האושר ביד בזמן שאנחנו מתלוננות על חוסר שעות שינה, על תקלות שלא מסתדרות, על לקוחות קשים, על אנשים מאתגרים. אבל בלי לשים לב, בין התסכול הזה לעצבים האלה, יוצא שאנחנו מגיעות ליעדים חשובים ומגשימות חלומות. מה זה אומר בעצם? שכל מה שאנחנו צריכות שיקרה בחיים שלנו, יקרה בסוף. השאלה מתי ואיך? ואם זה כבר הגיע, אז איך מצליחים לחיות את זה לאורך טווח ולא לשחרר את זה שניה אחרי שהגענו לפיסגה?

מאמץ בריא משאיר את החבל מתוח כל הזמן. קצת לא נוח לי אבל אני לא אפרוש בגלל זה, אני לא ארים ידיים.

לשחרר את מה שלא שלי זה להבין שכל מי שאמר לנו שאנחנו יכולות להשיג כל מה שאנחנו רוצות, שיקר. אז איך מוצאים את האיזון ונשארים בחיים? איך גם לא מוותרים לעצמנו וגם משיגים את המטרות והיעדים?

כשאת הופכת למומחית בתחום שלך ולא עומדת במה שאת מלמדת את הופכת לרמאית. כי אם את לא עושה את זה אז למה שאחרים יעשו? אז איך מתמודדים עם הציפייה שלנו מעצמנו?ומה המשמעות של המילה הנוראית הזאת שנקראת רמאית?

כל מה שעשינו בחיים שלנו, כל החלטה, כל צעד כל סיטואציה מאתגרת שעומדת בפנינו אמורה לקדם אותנו עוד צעד בדרך אל האושר הזה שאנחנו מנסות להשיג בכל מחיר. אבל אושר הוא לא איזה מדליה שמקבלים בסוף המירוץ. אושר אמיתי הוא תוצאה של הצמיחה שאנחנו חוות בדרך.  ההרצאה אני  (לא) אמא מלידה שעולה ב28.2.2023 בביר גרדן בראשון לציון עולה כאן וזמינה לכן לפני כולם. מה עוד מחכה שם? שיטה בת 5 שלבים להפוך כל קושי בחיים שלנו - לצמיחה. 

אגו לא משרת אותנו אנחנו יודעות את זה. אבל מה עשינו עד היום כדי לשחרר אותו? אולי לא יותר מידי כמראש זאת מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית. היום אנחנו הולכות לגלות שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו והרבה יותר חשוב ממה שאי פעם יכולנו לדמיין.

אנחנו לא ערות לזה יותר מידי אבל יש הרבה דברים ש״מותר״ לנו לעשות אבל לא מקובל שנעשה. איך זה בא לידי ביטוי בבחירות שלנו כאמהות?  למה אנחנו צריכות לשים לב ומה הדבר הנכון לספר לעצמנו בבוקר כשאנחנו מחליטות אם לבחור בעצמנו או במטלות של אמהות?

?מה הסיפור הזה שאת מספרת לעצמך היום? למה את לא בזוגיות? למה לא עברת את הראיון

למה היום שלך לא היה מוצלח כמו שרצית או למה לא התקדמת בפרויקט שאת מתה להוציא כבר שנה? יש משקל למה שאנחנו מרגישות בנוגע להתרחשויות חיצוניות בלתי רצויות. מה אנשים אמרו או עשו או מנעו מאיתנו להשיג ואיך אנחנו הופכות את זה לחלק מהנרטיב של החיים שלנו. 

את הפרק הזה קלטתי בהשראת הספר ״שובה של במלכה״ של הסופר האדיר גבי ניצן. יש כאן תובנות שוות זהב, עם ניחוח של חופש תודעתי אמיתי. תהנו!

איך הופכים יום נוראי ליום נהדר? מה בנקודת מבט שלנו צריך להשתנות כדי שנהפוך להיות הנשים שאנחנו באמת רוצות להיות? יש לנו איזה נטיה להימנע מכאב. לברוח מקושי. לצפות שנגיע ליעד מבלי לעבור את כל הדרך, אבל זה לא יקרה וכמה שנדחוק את זה יותר לפינה ככה החלום ילך ויתרחק. 

מה זה אומר להיות אותנטי? מה קורה כשאנחנו לא? ואיך זה בא לידי ביטוי בכל היבט בחיים שלנו? נתקעתי באמצע כתיבה של ראיון חשוב אבל יצא מזה שיעור מדהים לדרך.

יש אנשים סביבנו שמסוגלים לעמוד על שלהם ולא לשים על אף אחד מסביב. לא מעניין אותם אם יאהבו אותם, אם יכעסו עליהם, אם הם יבואו רע למישהו. מה יש בהם שאין בנו? ואיך הופכים להיות קצת יותר כאלה ופחות מפוחדים שלא אומרים מה הם חושבים עד שהם מתים.

כשאת בוכה וכועסת על התנהגות של אנשים אאחרים - את מאשימה אותם בהרגשה הנוראית שאת חווה? 

ואם כן אז האם חשבת על למה בעצם? איך אנחנו אמורים לדעת שמה שאמרנו או עשינו כזה נורא? ולמה מה שנורא בעיני אנשים מסויימים לגיטימי לגמרי בעיני אחרים? 

כי לכולנו יש טריגרים שמפעילים אותנו. אז מה הדרך הנכונה להתמודד עם הכאב?

כולנו מתמודדות עם זה. עם הפחד מלפספס. לפספס את הזוגיות המדוייקת, לפספס את החויה המדהימה, את הבית המושלם או את העבודה הנכונה. אבל פומו זאת תופעה שמגיעה ממקום מאוד עמוק ואולי בעיקר מאוד ישן. מאז שהיינו תינוקות קטנים. אז אם זה כל כך פרה היסטורי, מה זה בעצם משרת? ומה זה מונע מאיתנו להשיג? 

בזמן שכולם כל הזמן עסוקים בלדחוף אותנו לקצה, שנמצה את הפוטנציאל, שנהיה יותר, שנרוויח יותר, שנרוץ יותר ושנתקדם יותר, בעולם האמיתי החיים נראים אחרת. לא תמיד יש לנו את הדרייב הזה ומה שיוצר הלחץ התמידי לעשייה זה את התסכול מאי - העשייה. אבל אולי יש בבטלה הרבה יותר מסתם עצלנות וחולשה כמו שהורגלנו לחשוב? אולי רביצה על הספה וצפייה בנטפליקס היא השער ליצירתיות שאנחנו מחפשות ולא מוצאות?

הורגלנו לחשוב שאנחנו בתחרות. הורגלנו לחשוב שאם אני מנצחת מישהו אחר מפסיד ולהפך. שאם לקולגות שלנו הולך במה שהם עושים זה אך ורק כי הם טובים יותר, חזקים יותר ואהובים יותר על ידי הגורל וה׳. אבל מתי עצרנו לחשוב במה אנחנו שונות מהקולגות האלה? מתי עצרנו לחשוב מה ההבדל בין המסע שלי למסע שלהם? ומה הדבר האחד שמבדל אותי באמת משאר האנשים שמנסים ״לעקוף״ אותי בכל תחום בחיים?

יום הולדת יכול להיות אירוע מלחיץ. לחשוב על מתנות ומה ישמח את הבן אדם שלי ואיך אני עושה שיהיה לו כיף ושהוא יתרגש ושהחויה שלו תהיה טובה ומתוקה. אבל כל השאאלות האלה פשוטות יותר ממה שנדמה לנו והן גם לא צריכות לעלות הרבה מידי. בפרק הזה קיבצתי 10 טיפים שהופכים את החגיגות שלנו למגניבות ומיוחדות לא משנה מה התקציב ששמנו על זה.

חופשה של שלושה ימים זה משהו שרק יכולתי לחלום עליו בשנה האחרונה. גם זאת לא ממש האמנתי שתצא לפועל עד הרגע האחרון. אבל זה קרה, והמון ציפיות נבנו סביב הדבר הזה. אז איך מתמודדים אאיתן? מה קורה כשפתאום את נמצאת עם אהוב ליבך בשקט של המדבר ואת מגלה דברים שלא רצית לגלות שאת מרגישה? מתעלמים? או מתמודדים?

לגור אצל ההורים זה נוח. זה לא תמיד כיף, זה לא מאוד מגניב, אבל זה נוח. דואגים לך, משלמים לך, מאפשרים לך להתקיים. אבל איך אומרים? זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.אז איך יוצאים מהבית? מה באמת צריך כדי לעשות את הצעד הזה? ואיך החיים שלך ישתנו מהרגע שתצאי לדרך? פרק שבסופו את חורשת את יד 2 ומוצאת דירה. בהבטחה.

גם ככה הכל מסובך כל הזמן. גם ככה אנחנו מנסות להיות בכל מקום בכל רגע נתון ולהשתלט על כל המשימות ביקום. אז אם אפשר לשפר את החיים שלנו בעזרת רשימה קטנה וכמעט חינמית של רעיונות, מה רע? גיבשתי עשרה טיפים מכל מיני תחומים שהפכו אותי בצורה כזו או אחרת לבן אדם קצת יותר שמח והרבה יותר נעים. 

שנת 2022 הסתיימה, ויחד איתה כל ההזדמנויות והאפשרויות שניצלנו או לא ניצלנו לטובה או לרעה. אבל מה באמת היה שם? האם ידענו לזהות את ההזדמנויות שצצו בדרך? או שאולי בכלל לא חשבנו שקיבלנו כאלה? והאם הזדמנות זה משהו שפשוט מגיע או שאפשר לייצר? עונה חדשה שפותחת שנה חדשה עם נושא מעניין וחשוב, איך מזהים הזדמנויות רלוונטיות, איך מסרבים להצעות שנראות מדהימות אבל בפועל הן רק הסחות דעת ומה הן השאלות הנכונות לשאול ברגע שהזדמנות עולה בפנינו?? 

פרק מיוחד לשנה החדשה עם האורח מספר 1 שלי, מיכו. תהנו!

למה הגענו לעולם הזה אם לא בשביל להתפוצץ עליו? אם לא בשביל להשאיר חותם אאו ליצור השפעה אדירה ולחיות את החיים בעוצמה ובתשוקה אדירה? איך יכול להיות שרק 1 אחוז מהאוכלוסיה מטורף מספיק כדי להגיע להישגים אדירים כמו שאחנו רואות בטלוזיה? ומה יש להם שעדיין אין לנו? תהיו מוכנות לשאלה אחת שתשנה לכן את התפיסה. 

עברנו דירה. וזה היה המעבר הכי מטורף שהיה לי מעולם לא ציפיתי ולא תיכננתי את השיגעון הזה אבל הוא הוליד לא מעט לקחים טובים. הוא הזכיר לי שלא משנה איזה סוג של תקופה לחוצה אני עוברת, יש דרכים פרקטיות וייעילות להפוך אותה לטובה יותר, אפקטיבית יותר ונעימה יותר לכל מי שלוקח בה חלק. 

מעבר דירה יכול לעורר לא מעט מחלוקות, כעסים ומתחים מיותרים. אולי בעיקר בגלל שמדובר בשינוי רציני בחיים שמצריך הרבה עבודה ואירגון והכנה מוקדמת. אבל אם רק נדע איך לעשות את זה נכון נגלה שזאת ההזדמנות הכי טובה שלנו לשפר את החיים, לא משנה מה התנאים החדשים שאנחנו נכנסים אליהם. לא משנה אם הבית החדש גדול יותר או מכוער יותר, לנו יש את היכולת להפוך אותו לארמון. אז איך עושים את זה? ואיך נהנים מהדרך?

השנה הראשונה בתור אמא הפכה לי את החיים. היאא שינתה את כל מה שחשבתי על עצמי וחשבתי על הדבר הזה שנקרא ילדים והורים וחיי משפחה. היא דחקקה אותי להרבה מאוד פינות והיא בעיקר לימדה אותי לא מעט על העולם ועל מי אני יכולה להיות. את הפרק הזה אאני חולקת עם מיכו שהציף שאלות קשות ששאלתן וכאלה שבתור הבן זוג שלי הוא התעניין לשאול בעצמו. תהיו מכונות להרבה פתיחות, הרבה כאב והרבה מסרים חשובים. 

איך שומרים על ראיית עולם חיובית? איך מוצאים את הטוב בכל דבר ובכל סיטואציה? מה תגידו לאנשים שפגעו בכן ודפקו לכן את החיים כשתפגשו אותם?